אני מגיעה לכאן פעם בשנה באופן אישי. לא כמייסדת ומנהלת לימונדה ישראל, אלא בתור שרי, בגרסה הצעירה יותר. זו שעשתה ממוגרפיה שגרתית בקיץ 2010 וגילתה שכנראה חלתה בסרטן השד. האבחון הרשמי הגיע יומיים לאחר מכן, ב-20 ביולי 2010, ט' באב תש"ע. היום שבו חיי התהפכו.
לא קל לחזור לימים ההם. קל יותר להניח לזיכרונות להישכח. תודה לאל, החלמתי ואני בריאה (ואף הפכתי השנה לסבתא!) זכיתי לחמש עשרה שנים טובות ולשפע של ברכות עליהן אני מודה בכל ליבי.
אז למה לחזור בכל שנה למקום החשוך ההוא? אני עושה זאת, יחד אתכם, למען אלו שאובחנו עכשיו. הרשו לי להסביר.
כל מי שמתמודד עם סרטן זוכר את תחושת הבדידות המוחלטת שמגיעה עם האבחון. סרטן הוא מפחיד – אבל לא פחות מכך, הוא מנתק אותך מהחיים הרגילים, מן השגרה ומאנשים אחרים. גם כשיש סביבה תומכת – משפחה, קהילה – עדיין יש רק בנאדם אחד שחווה את המחלה. רק הוא או היא עוברים את הניתוח, את הכימותרפיה, את ההקרנות. רק הוא, או היא, חווים את הגוף שמשתנה, נחלש, נחרט. אלה תהליכים קשים, אמנם מצילי חיים, אך תמיד ארוכים. ואין ערבויות שהכל יסתדר, שהטיפולים יצליחו. זו דרך שצועדים בה לבד.
האבחון הגיע בט' באב – היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי. יום של אסונות וטרגדיות לאומיות לאורך ההיסטוריה היהודית, פתאום היום הזה קיבל משמעות מאוד אישית. במסורת היהודית, מקווים שט' באב יהפוך בעתיד ליום שמחה. ליום חג. אני, שמעולם לא האמנתי בצירופי מקרים, אימצתי את התקווה הזו לליבי, והפכתי את הטרגדיה לבנייה, את הייאוש לנחמה – באמצעות הקמת לימונדה ישראל – העמותה היחידה בישראל המספקת סיוע חירום לחולות סרטן שד במצוקה כלכלית (וכיום גם סוגי סרטן גינקולוגיים). בקיץ 2025 אנו מציינים 14 שנות פעילות – 14 שנים של תקווה, ותמיכה עבור המטופלות הכי פגיעות בישראל.
אני גאה מאוד שבעת הזאת, כקהילה וכמדינה, לא איבדנו את היכולת לראות אחת את השנייה ולתמוך אחת בשניה. במיוחד בשנתיים האחרונות של מלחמה וסבל. הזיכרון יוצר אמפתיה – גם בעת מלחמה וגם בעת מחלה. אנו חשים את כאבן של המשפחות שאיבדו את יקיריהן, ומתפללים לשובם של כל החטופים. אנחנו גם חשים את כאבה של האישה במטולה, בנגב או בתל אביב זו שאובחנה עכשיו עם סרטן זו שהיא לבד עם האבחנה. איננו יכולים ללכת איתה ממש בדרך, אך אנחנו יכולים לחבק אותה מרחוק, להזכיר לה שהיא לא לגמרי לבד – כי גם אנחנו היינו שם.
זו בדיוק הסיבה שבגללה אני חוזרת לכאן כל שנה. כדי לזכור, להרגיש ולהתחבר. תודה לכם שאתם חוזרים איתי.